התקוממויות ובגידות: סקירה היסטורית קצרה של השמאל בעיראק.

Hebrew translation of "Uprisings and betrayals: a brief history of the left in Iraq" By Felix Zorba and Roberto Sarti. (April 29, 2003).

כיבושה של עיראק מוליך להחרפת הבעיות של האימפריאליזם האמריקאי באזור. אין זה כה קל כפי שהיה נדמה להם. תנועה המונית כנגד "המשחררים", כבר החלה. בשלב זה כוהני הדת המוסלמים ממלאים תפקיד נכבד בהנהגתה. זאת משום שצאדם חוסין ריסק את כל תנועות האופוזיציה מחד ומשום חלקה של ההנהגה של המפלגה הקומוניסטית העיראקית בעבר מאידך.

הדבר המפחיד ביותר עבור הבורגנות העולמית הנה כי מאבק מהפכני אנטי קולוניאליסטי פרץ מחדש. באמריקה הלטינית, באלג'ריה (קאביליה) ובפלסטין. עתה הגיע תורו של המזרח התיכון כולו. מסיבה זאת אמצעי התקשורת מסלפים את ההיסטוריה של עיראק כדי למנוע מהדור החדש לדעת מה אכן קרה. בעוד הטלביזיה הספרדית טלי 5 הראתה את הריסת הפסל הראשון של צאדם חוסין בבגדאד היא אמרה:" הדיקטטור אשר השליך את המונרכיה ב- 1958 ". שקר זה נועד להסתיר את האופי ההמוני של התנועה בארצות הקולוניאליות בעבר ובהווה.

המטרה של מאמר זה הוא לחשוף את שקרי המדיה על מנת לספק מידע על ההיסטוריה של השמאל בעיראק כדי לסייע לפעילי השמאל לא לחזור על שגיאות העבר.

המקורות של המפלגה הקומוניסטית העיראקית:

המפלגה הקומוניסטית העיראקית נוסדה ב1935 כאשר מספר קבוצות אנטי אימפריאליסטיות שמאליות מכל הארץ התאחדו. עיראק הייתה למדינה עצמאית באופן פורמלי כבר ב-1932 אולם היא נותרה תחת השליטה של האימפריאליזם הבריטי.

ב1920 הצבא הבריטי הביס התקוממות המונית והרג כעשרת אלפים בני אדם, אזרחים בעיקר.

בשנות השלושים החלו לפתח תעשייה בעיקר של הנפט ובתחבורה. מעמד הפועלים עדיין היה חלש. ב1940 רק 13,000 עבדו בשדות הנפט, 11000 ברכבת וחמשת אלפים בנמל בבצרה.

יאמר לזכותה של המפלגה הקומוניסטית הצעירה שהיא מייד יצרה קשר עם ניצני מעמד הפועלים. מאז נותרה המפלגה הקומוניסטית המפלגה המסורתית של מעמד הפועלים. אולם המפלגה סבלה מהניוון הפוליטי שהשפיע על כל האינטרנציונל הקומוניסטי. שינוי מדיניות החוץ של מוסקבה ב1941 לאחר הפלישה הנאצית לברית המועצות, פירושה היה כי כל סקציה של האינטרנציונל הקומוניסטי הייתה חייבת לתמוך בבנות הברית. כך נאלצה המפלגה העיראקית לתמוך בצבא הבריטי. במאמר בעיתון המפלגה שהופיע במאי 1942 אנו מוצאים:" אנו רואים בצבא הבריטי , הנלחם עתה בנאצים, צבא שחרור... אנו עומדים לצד הבריטי ועלינו להגיש עזרה לצבא זה בכל דרך אפשרית". כך ניצבה המפלגה הקומוניסטית העיראקית לצד המלוכה והאצולה הבריטית השולטת באנגליה.

כל הסיסמאות הרדיקליות כגון הלאמת ההון הזר או התביעה לרפובליקה, נעלמו מהפרוגרמה של המפלגה. לא נשאר זכר מהתביעה לרפובליקה ערבית מאוחדת שלא לדבר על כך שהפרספקטיבה הסוציאליסטית טוטאה אל מתחת לשטיח.

מתקופה זו והילך האסטרטגיה של המפלגה הייתה בנויה על הסכמה הסטליניסטית של "שני שלבים", לפיה השלב הראשון הוא של השחרור הלאומי והשלב השני שיבוא אחריו של סוציאליזם. פירושו של דבר היה כי המפלגה חיפשה בנרות אגף "מתקדם" של המעמד השליט, מה שיוליך לתוצאות הרות אסון.

עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, כתוצאה מהלחץ הגובר מלמטה של ההמונים, המפלגה שינתה את המדיניות שלה והחלה לבקר את הצבא הבריטי ואת המונרכיה. שינוי חד ופתאומי זה אפיין את ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית העיראקית.

בינואר 1948 התקוממו ההמונים בעיראק כנגד המונרכיה באירוע הידוע כ"אל -ווטבא" .

התנועה החלה עם התקוממות סטודנטים והתפשטה אל מעמד הפועלים והאיכרים אשר החלו לתפוס אדמות בכל רחבי הארץ. הפגנות ענקיות צעדו ברחובות. ב 27 לינואר המשטרה ירתה במפגינים ורצחה בין 300 ל400 בני אדם. אולם רצח זה לא הרתיע את ההמונים. ראש הממשלה נאלץ לברוח לבריטניה והוקמה ממשלה חדשה.

במאי גל דיכוי חדש סיים את המחאה והוכרז מצב חירום. אולם את המכה היותר קשה קיבלה המפלגה כאשר ברית המועצות החליטה להכיר ולתמוך בישראל . מאות פעילים עזבו במחאה את המפלגה. המפלגה ירדה מ4000 חברים למספר מאות. המזכ"ל הוצא להורג בכיכר המרכזית בבגדאד. המפלגה העיראקית אומנם לא הלכה כה רחוק כפי שהלכה המפלגה הקומוניסטית הסורית אשר חיסלה את עצמה לתוך התנועה הלאומית, אולם מנהיגיה כפפו את המאבק המעמדי אל המאבק לשחרור לאומי

חברי המפלגה לא הבינו כי שני המאבקים קשורים קשר לא מנותק. הבורגנות הלאומית הייתה כה קשורה ותלויה באימפריאליזם, עד כי המאבק הלאומי יכל היה לנצח רק בדרך של המהפכה הסוציאליסטית . הסיבה הייתה כי הקפיטליסטים היו קשורים בבעלי האדמות ולא ניתן היה לעשות רפורמות אגרריות ממשיות מבלי לנשל את הקפיטליסטים ואת הבנקאים.

לאחר תקופה של רומן עם המהפכה הסינית בין 1953-55, כאשר המפלגה העיראקית דיברה על תפיסת השלטון על ידי מעמד הפועלים כתפקיד מיידי, חלה תפנית דרמטית לאחר שנאצר תפס את השלטון. בתקופה זו הם שוב חזרו לרעיון של "ממשלה פטריוטית."

המהפכה של 1958

ההיסטוריה של עשרות השנים האחרונות של עיראק דומות מאוד לאלו של סוריה ומצרים. היא הייתה חלק אינטגרלי מההיסטוריה של התנועה המהפכנית שהתפשטה בכל הארצות הקולוניאליסטיות לשעבר בשנות החמישים והשישים. המונרכיה העיראקית הושלכה ביולי 1958 על ידי הפיכה צבאית של קצינים שהייתה להם אהדה למשטר של נאצר. בראשם עמד קולונל עבדול סאלם עארף וגנרל עבדל כרים אל קאסם.

באותו יום היו הפגנות המוניות (בבגדאד בלבד השתתפו בה מאה אלף בני אדם) אשר התקוממו על שיירי המלוכה ובמרוצתה חוסלה משפחת המלוכה.

הרעיון של הלאומנים הפן ערבים, "הקצינים החופשיים", היה ללכת בעקבותיו של נאצר במצריים. משטר שבו המדינה התערבה באופן ניכר בכלכלה על מנת ליצור סקטור של קפיטליזם ממלכתי.

עארף וקאסם השתמשו ברגשות האנטי אימפריאליסטים והמהפכנים של מרבית העובדים והצעירים העיראקים. כפי שכבר הסברנו עד יולי 1958, עיראק הייתה משטר פיאודלי פרו אימפריאליסטי בצורה של מלוכה.

שמונים אחוז מהאוכלוסייה הייתה של איכרים שלא ידעו קרוא וכתוב ו56 אחוז סבלו מחוסר תזונה מספיק. 49 משפחות שלטו על 17 אחוזים של האדמה והם נתמכו על ידי המונופולים של המערב.

תחת לחץ מלמטה, עארף נאלץ בימים של ההתקוממות באוגוסט 1958 לאמץ פראזות מהפכניות כמו הקריאה ל"רפובליקה סוציאליסטית עממית". בלחץ זה כל האיגודים המקצועיים והמפלגות הפכו לגליות. הוכרז על רפורמה אגררית, אשר לא הלכה רחוק. רפורמה זו טיפלה בשאלה האגררית באופן חלקי בלבד. היא לא סיפקה לאיכרים קרדיט זול או מכונות חקלאיות, היא לא עשתה קולקטיביזציה של החקלאות. כתוצאה נאלצו האיכרים העניים לעזוב את האדמות שעברו לאיכרים העשירים ונסות ולמצוא עבודה בערים. הממשלה נאלצה בלחץ ההמונים לערוך רפורמה בחינוך, בשרות הרפואי ובדיור. אולם גם כאן השינויים לא היו מספיקים ולא גדעו בשליטתם של הקפיטליסטים. כך למשל חברת הנפט העיראקית נותרה בידי ארבע חברות זרות השייכות לאנגליה, צרפת, הולנד וארצות הברית.

בשנים 1961 �4 הכורדים ( אשר ארגונם החזק ביותר הייתה המפלגה הקומוניסטית) דרשו אוטונומיה ושליטה משותפת על הנפט בצפון. קאסם סירב לכך. אם המפלגה הקומוניסטית הייתה תובעת תביעות כמו: פקוח של הפועלים על הנפט המולאם, חלוקת אדמות לאיכרים, זכות ההגדרה העצמית של הכורדים ולפדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון, עיראק הייתה הופכת לראש התנועה כנגד בעלי האדמות והקפיטליסטים בכל המזרח התיכון. עיראק הייתה הופכת לתחילתה של מהפכה סוציאליסטית כלל ערבית.

המפלגה הקומוניסטית לא הייתה חלק ממשלת "הקצינים החופשיים", אולם הנהגתה ביקשה להצטרף אליה. כפי שכתב עמר עבדולה, התאורטיקן של המפלגה :" מפלגתנו תומכת באינטרסים הכלכלים של הבורגנות הלאומית כתנאי יסודי להתפתחות המדינה הבורגנית הדמוקרטית התפקיד של המהפכה הוא להביא לרפורמות חבריות וכלכליות במסגרת יחסי הייצור הקפיטליסטים".

בחיפושה הנואש אחר " הבורגנות היצרנית" המפלגה אף דחתה איחוד עם סוריה ומצרים ובכך באופן פרדוכסלי היא הציבה עצמה ימינה מהפאן ערבים במצרים ובסוריה.

באותה תקופה, המפלגה העיראקית הייתה ביקורתית כלפי הרפורמות החקלאיות והגנה על זכויות הפועלים. למרות הרדיפות הפוליטיות הקשות במשך שנים היא הצליחה להפוך למפלגה בעלת השפעה. ב1959 היו לה 25,000 חברים ו לדברי העיתונות הזרה היא "שלטה ברחובות של בגדאד". 60% מ3,500 ארגוני האיכרים נשלטו על ידה. באביב 59 מספר חברי תנועת הנוער שלה הגיע ל84,000 חברים.

בראשון למאי 1959, מליון בני אדם צעדו ברחובות בגדאד מאחורי השלטים של המפלגה. אלאן דאלס, ראש הסי.איי.איי תיאר את המצב בעיראק " כ מצב המסוכן ביותר בכל העולם ". המפלגה הקומוניסטית יכלה בקלות להשליך את המשטר, אולם במקום זאת היא התקפלה תחת הלחץ של המשטר.מנהיגיה הפסיקו כל ביקורת על הממשלה. עתה היא הכריזה כי הרפורמה האגררית הייתה מעולה. זאת הייתה נקודת מפנה בנכונותה של המפלגה להגיע לפשרות עם המשטר. אולם זה לא מנע את ההתנגשות אלא דחה אותו בלבד. כאשר חוסר נכונותה של המפלגה להנהיג את ההמונים רק החליש אותה והביא לנטישת רבים.

מאות קומוניסטים נאסרו והוצאו להורג. העיתונות הקומוניסטית נאסרה ( כך הודה להם קאסם על שיתוף הפעולה עם הממשלה). תנועת הנוער הצטמצמה והגיעה ל20 אלף בלבד ולמרות כל זאת המפלגה המשיכה לתמוך במשטר. מספיק לציין כי כאשר קאסם שעבר ניתוח יצא מבית החולים, המפלגה ארגנה לו קבלת פנים לבבית מחוץ לבית החולים.

בפברואר 1963 ערב ההפיכה של עארף שנעשה בעזרת תמיכתה של מפלגת הבעת, מספר חברי המפלגה נפל ל8,000 בלבד כאשר 5,000 חיים בעיר הבירה. הקומוניסטים ניסו לארגן הגנה על המשטר אולם קאסם סירב לחמש את האוכלוסייה כנגד ההפיכה הצבאית. הפיכה לוותה בדיכוי דמים. 7,000 מחברי המפלגה נאסרו. המפלגה עברה מספר פילוגים ונחלשה מאוד.

השלבים השונים בהתפתחות הבונפרטיזם העיראקי.

לאחר שהבעתיסטים תפסו את השלטון הם ניסו לטהר עצמם בעיני ההמונים כאשר הם קוראים לעצמם "סוציאליסטים". ב1964 המשטר נאלץ לחתום על שביתת נשק עם הכורדים ולהלאים חלקים מהתעשייה , הבנקים וחברות הביטוח. אולם הם חזרו בהם משינויים אלו תוך שנתיים. ההיסטוריה של עיראק בין 1963 ו1968 הייתה של הפיכות אחת אחר השנייה, אשר בהן הבורגנות הלאומית שכבר הייתה חלשה חוסלה על ידי הצבא.

למרות זאת המפלגה התעקשה לחפש "אגף מתקדם" בחוגים הצבאיים. היא החליפה את הנאמנות שלה מקבוצת קצינים אחת לרעותה והיא השליכה את יהבה על מפלגת הבעת.

מדיניות זאת הביאה לפילוג של קבוצה מאואיסטית מתוכה ב1967. קבוצה זו שגודלה היה מספר מאות החל מלחמת גרילה כנגד המשטר.

הניסיונות הנואשים של הנהגת המפלגה הקומוניסטית העיראקית למצוא "אגף מתקדם" של הבורגנות הלאומית לא יכול היה אלא להיכשל. כיצד אכן ניתן היה להפוך את עיראק הנחשלת למדינה דמוקרטית בורגנית כאשר האימפריאליזם סחט אותה?

הבורגנות העיראקית החלשה והקטנה נולדה בתקופה מאוחרת מדי בהיסטוריה על מנת שיהיה לה תפקיד עצמאי שיאפשר לה להעניק רפורמות משמעותיות כדי ליצור לעצמה בסיס חברתי. רק בדרך של מהפכה סוציאליסטית תוך הפקעת התעשיות מידיה ולהחליף את האנרכיה של הייצור בתוכנית סוציאליסטית דמוקרטית של הייצור, יכלה עיראק להתחיל לפתור את הבעיות שהיא ניצבת מולן. משום השליטה האימפריאליסטית על השווקים בעולם, מהפכה בעיראק הייתה הופכת להיות הצעד הראשון במאבק למען השתתת דמוקרטיה פרולטרית בעולם כולו. פרספקטיבה זו היא אשר הפחידה יותר מכל את הבורגנות העיראקית החלשה ואת נציגיה בממשלה.

בין השנים 1968-1974 ממשלתו החדשה של אל באקר ( מהקליקה של תיקרית בבעת), נאלצה לחתום על הסכם שלום עם הכורדים ולהלאים את הנפט מידי החברות הזרות. תחילה לצעדים אלו הייתה השפעה על רמת החיים של ההמונים. בתקופה זו פנתה הממשלה לברית המועצות לשם קבלת סיוע כדי לפתח את הבורגנות העיראקית.

בהשראת מוסקבה המפלגה הקומוניסטית נכנסה לברית עם מפלגת הבעת ותמכה בנוסחה של "הדרך להתפתחות הלא קפיטליסטית". צאדם חוסין תואר כגיבור לאומי לו מנהיגי המפלגה חיכו שנים כה ארוכות.

סיבות שונות חברו כדי לדחוף את המשטר שמאלה. לתקופה נכנסו חברים של המפלגה וכן כורדים לתוך הממשלה. אולם ירח הדבש היה קצר. הבעתיסטים השתמשו בתמיכה של המפלגה הקומוניסטית למטרות שלהם, כאשר הם נהנים מהכיסוי השמאלי שהמנהיגות של המפלגה העניקה להם. אולם בסוף שנות השבעים הבעתיסטים הרגישו מספיק בטוחים כדי לצאת להתקפה והמצוד על המפלגה הקומוניסטית החל ב1978.

מאין בא צאדם חוסין?

המשבר במזרח התיכון של 1973, תבוסת ארצות הברית בויטנאם ב 1974-5 מנע מהאימפריאליזם מלהתערב בעיראק. לעליית מחירי הנפט הייתה השפעה ניכרת על הנעשה בעיראק. בעשרים השנים הקודמות רווחי הנפט גדלו פי 4 והגיעו לסכום של 572 מיליון דולר , ב1980 הם הגיעו לסכום של 26.5 ביליון דולר אמריקאי. בין 1974 ו78 הממשלה הפריטה את התעשייה הגדולה על מנת לחזק את הסקטור הפרטי אשר גדל פי שלוש. המדינה הפכה להיות פרה חולבת עבור הבורגנות. ב1980 היו 700 מולטי מיליונרים בעיראק. החמולה של צאדם הפכה להיות עשירה מאוד והם שלטו על הטקסטיל. בזמן שהעושר התרכז בידי העושקים, מעמד הפועלים נאלץ לסבול דיכוי פוליטי, המשטר חיסל את זכות הדיבור. זכות התארגנות באיגודים מקצועיים ובמפלגות. כורדיסטן הפכה לקולוניה פנימית של עיראק.

.

..

ב1979 צאדם החליף את באקר. הוא מייד פעל לערביזציה תוך הרחקת מליון כורדים. כתוצאה הכורדים התמרדו וצאדם דיכא את המרד בעזרת ארצות הברית וחיל משלוח טורקי בן 150 אלף חיילים אשר נאטו שלחה לעזרת צאדם. גם מצרים סודן ותימן שלחו צבא לעזרתו.

בתקופה זו, הפחד כי הפונדמנטליזם המוסלמי יתפשט מאירן לדיקטטורות בכווית ולסעודיה הביא לתמיכה כספית של המערב בסך של 60 ביליון וגם לתמיכה של מנהיגי הקרמלין. למרות זאת המשטר סבל מאובדן שליטה בכורדיסטן ובלי תמיכה מערבית מסיבית צאדם היה הופל. הוא החליט להפנות את המאבק כנגדו למלחמה כנגד עיראק כאשר הוא זוכה לתמיכה נלהבת של האימפריאליסטים.

ב1979 המהפכה באירן סילקה את המונרכיה הפרו אימפריאליסטית של השאח. לרוע המזל העדרה של הנהגה המהפכנית ותודות למדיניות של הנהגת מפלגת הטודה( המפלגה הקומוניסטית האירנית), המהפכה נבלמה והמולות תפסו את השלטון. כך שאחרי המהפכה, הבורגנות יחד עם ראשי הדת ארגנו את הטבח ואת חיסולם של ארגוני הפועלים ,כאשר הקורבן הראשון הוא מפלגת הטודה עצמה בעוד שליטי הקרמלין לא פוצים פה.

אולם האימפריאליזם לא הסתפק גם בכך וביקש למחוק כל זיכרון מהפכני וכך למרות השירות שעשה להם הממסד הדתי באירן כאשר מחץ את תנועת הפועלים, האימפריאליזם לא היה מוכן לסמוך עליהם משום שהיו לממסד זה אינטרסים שבצורה חלקית התנגשו עם אלו של האימפריאליזם. מסיבה זו הם תמכו במלחמתו של צאדם באירן. המלחמה ערכה שמונה שנים בלי ששום צד ינצח. מלחמה זו עלתה לעיראק בחוב חיצוני של 80 ביליון דולר ובמליון הרוגים.

השלום שבא בעקבותיו רק חשף את מחיר המלחמה במיוחד כאשר מחירי הנפט נפלו. עיראק הפסידה 10 מליון דולר ליום. האינפלציה גדלה, המחסור התפשט וההתנגדות למשטר גדלה בכל מקום. מצב זה שוב דחף את צאדם לחפש אויב על מנת להטות את המאבק ממנו. מסיבה זו בין השאר, הוא פלש לכווית ב1990. אולם היחלשותה וקריסתה של ברית המועצות והגוש המזרחי יצר את התנאים להסתערות של האימפריאליזם בכל מקום. הנפט העיראקי היה אחד מהמטרות. זהו הרקע למלחמת המפרץ הראשונה.

המצב הנוכחי:

כיום כאשר 70 אחוז מהתושבים חיים בערים ולמעמד הפועלים מסורת ארוכה שהחלה עוד בשנות העשרים, יש בעיראק כוח שיכול לנהל את המאבק האנטי אימפריאליסטי. אולם המפלגה הקומוניסטית לא התאוששה עדיין מהמכה שקיבלה ב1979. בעשר השנים האחרונות עיקר ארגונה היה מוגבל לאזור החופשי הכורדי בצפון עיראק. עד כה היא לא עשתה כל ניסיון לנתח את שגיאות העבר. המפלגה התנגדה למלחמה האימפריאליסטית כנגד עיראק וגם התנגדה למשטר של צאדם.

.אולם היא לא לקחה עמדה מעמדית ברורה. היא תמכה בתפקידו של האו"ם כפי שניתן לראות מההצהרה הבאה:

"על מנת לבנות קואליציה דמוקרטית, השליטה הזרה חייבת להסתיים והכוח חייב להיות מועבר באופן זמני לאו"ם אשר תפקידו יהיה לכונן אסיפה של נציגי כל הכוחות של העם העיראקי, של כל המפלגות על מנת לכונן ממשלת קואליציה רחבה"

(www.iraqcp.org 20-4-2003)

למרות חולשה זו של עמדות המפלגה הקומוניסטית, יש צורך בוער במפלגת פועלים בעיראק ויש צימאון לכך בקרב הפועלים העיראקים. ניתן לקרוא זאת בעיתון המפלגה "דרך העם" שהיה עיתון הראשון שיצא אחרי נפילת המשטר של צאדם חוסין.

אין לנו ספק כי מעמד הפועלים אשר חטף מהלומה מהאימפריאליזם יקום על רגליו. יש לו עבר מפואר והוא ישוב למסורת של המאבק. הפעם הסטלניזם חלש והרעיון של בורגנות לאומית מתקדמת קיבל מכות נאמנות על ידי המציאות עצמה. מפלגת הבעת התמוטטה ואינה יכולה למלא את התפקיד שהיא מילאה בעבר. לרוע המזל חולשת תנועת הפועלים בעיראק כיום מונעת ממנה להפוך בעתיד הקרוב להנהגת תנועת ההתנגדות כנגד האימפריאליזם הנופלת משום כך לידי כוהני הדת. אולם זהו מצב זמני בלבד. הפועלים והצעירים ילמדו מהניסיון כפי שניתן כבר לראות עתה באירן משום שכוהני הדת אינם יכולים לספק כל פתרון. בתקופה הבאה המפלגה הקומוניסטית תוכל למלא תפקיד חשוב בארגון הפועלים והצעירים, במידה והתנועה לא תוטה מהדרך של המאבק להפיכת הארץ לחברה סוציאליסטית יחד עם המזרח התיכון כולו.

29 לאפריל 2003.

הערה: ספרו של אילרין סאלוצי Operai e contadini in Iraq: il percorso del movimento comunista� (in Italian) תרם רבות למאמר זה.

תירגם מאנגלית יוסי שורץ