site-campaign-small

המרקסיסטים והמהפכה בוונצאולה

PrintE-mail
Hebrew translation of Marxists and the Venezuelan Revolution By Alan Woods (May 4, 2004).

"מי שמצפה לראות מהפכה חברתית מושלמת לעולם לא יחיה לראות בה. אדם זה פשוט משלם מס שפתיים למהפכה מבלי להבין מהי מהפכה"( לנין).

יש מרקסיסטים מכל מיני סוגים. חלקם קראו הרבה, חלקם מעט. חלקם  התאמץ כדי לחדור ללב השיטה המרקסיסטית, ללמוד באופן יסודי את הדיאלקטיקה, בעוד אחרים נשארו  על פני השטח, לומדים איזה שהוא סוג של דמטרמינזם כלכלי, העשוי להיות בר תעולת לגיוס כל שהוא הזר למרקסיזם.

כאשר קוראים את כתיבתם של "מרקסיטים" אלו,  מתקבל הרושם, כי נכנסים למרתף חשוך של ספריה שנותרה סגורה במשך שנים רבות. היא מלאה בפיסות ידע, אולם ללא אוויר, מאובקות  וסטריליות. זהו המרקסיזם ללא דיאלקטיקה, דהינו ללא נשמתו המהפכנית של המרקסיזם. "מרקסיזם" זה, מתאים לרפורמיזם ולפסיביות, משום שלמרות הטרמינולוגיה הרדיקלית, כותביו לעולם לא עוזבים את הכורסה ונעלי הבית.

סוג זה של פרברסיה, נפוצה מאוד באנגליה, שם יש לה היסטוריה ארוכה מאוד המגיעה עד להינדימן. היא משקפת  את המסורת הבריטית של אימפרציזם צר וניסיון להתחמק מהכללות תיאורטיות נרחבות, היא נובעת  בחלקה משום הלחץ של הרפורמיזם בתנועת העבודה, אשר לעולם אינו מסוגל לראות את היער משום העצים.

מהפכן חייב "להרגיש", את תנועת ההמונים ולהיות בעל אש מהפכנית פנימית. לעומת זאת משכילים פידנטים, רואים את התהליך ההיסטורי כשאלה של "כוחות אוביקטיבים", הקובעים כל דבר מראש. אנשים אלו אינם מהפכנים אלא משקיפים, להם יש יותר מן המשותף עם ההשקפה של קלווין על הגורל הנקבע מראש מאשר עם הדיאלקטיקה של המרקסיזם.

הרעיון של גורל קבוע מראש, שיחק תפקיד מתקדם בשלבים הראשונים של המהפכה הבורגנית בהולנד ובאנגליה במאות ה16 וה17, אולם כיום זה רעיון שעבר עליו הקלח. הדיאלקטיקה המרקסיסטית, מותירה מקום רב לתפקיד היוצר של גברים ונשים בתהליך ההיסטורי. אולם היא גם מסבירה כי גברים ונשים לעולם אינם חופשיים מהנסיבות של התנאים האוביקטייבים של התקופה ההיסטורית בה הם פועלים.

מהפכן חייב להבין את המתודה הדיאלקטית שהיא נקודת המוצא עבורו, לא מתוך הגדרות מופשטות ואקסיומות, אלא מתוך המציאות החייה, הקונקרטית העשירה בסתירות. מהפכן חייב להתייחס לתנועת ההמונים כפי שהיא, כפי שהיא מתפתחת באופן היסטורי, ולשאוף בכל כוחו להיות מעורב בתנועה, ליצור דיאלוג עמה ולהפרות אותה בעזרת  הרעיונות של המרקסיזם.

מהפכן שאינו מוכן לחיות את כל התנועה המלאה סתירות של התהליך, ובמקום זאת מטיף להמונים מהצד, לעולם לא יהיה מהפכן אלא פורמליסט בלבד. יחס מכני ודוקטרינרי להמונים אינו יכול להביא אלא לחוסר אפשרות להשפיע על התנועה.

 

 

הפקטור הסוביקטייבי.

המרקסיזם לעולם לא הכחיש את חשיבותו של האינדיוידואל בהיסטוריה, והאינידיוידואל או קבוצה של אינדיוידואלים  יכולה בהחלט למלא תפקיד מכריע בסיטואציות מסויומות של התהליך ההיסטורי. כפי שמרקס הסביר-ובכך הוא צדק לחלוטין-כי בסופו של דבר, החיוניות של סיסטמה סוציו-אקנומית תלויה ביכולת שלה  לפתח את כוחות הייצור. המשבר הכללי של הקפיטליזם בתקופה הנוכחית, משקף בסופו של דבר את חוסר היכולת של הקפיטליזם לפתח את כוחות הייצור לדרגה שפיתחה בעבר.

עובדה זאת שלא ניתן להכחישה, מספקת את הקונטקסט ההיסטורי שבו מתרחשת הדרמה של הפוליטיקה העולמית. היא הקובעת את התהליכים באופן כללי וקובעת את גבולותיהם. אולם בתוך תהליכים כללים אלו, יש זרמים מנוגדים, גאות ושפל, שבהם אופי האינדיוידואלים יכול ומשחק תפקיד חשוב. למעשה לחולשה של הפקטור הסוביקטיבי ברמה עולמית יש אפקט מכריע, המעכב ומעוות את התנועה ההיסטורית אל המהפכה הסוציאליסטית.

האלמנט החשוב ביותר בסיטואציה הנוכחית הוא העדרה של הנהגה מרקסיטית בעלת אוטוריטה בקנה מידה עולמי. התנועה של המרקסיזם האותנטי הושלכה לאחור למשך דורות, וכיום היא זרם של מיעוט קטן. אין ביכולתה עדיין להוליך את ההמונים לניצחון. אולם הבעיות של ההמונים הן כה חריפות, שהם לא יחכו לבדוק מי מסוגל להנהיג אותם. הם ינסו בכל דרך לשנות את החברה ובסופו של דבר למצוא דרך החוצה מהמצב. זה נכון במיוחד בארצות הקולוניאליות לשלעבר באפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית, בהן אין אפשרות לשום התקדמות על בסיס קפיטליסטי.

בהעדרה של הנהגה מרקסיסטית המונית, כל מיני וריאנטים אפשריים ואף בלתי נמנעים. גישה יוצרת הנה הכרחית על מנת להבין את ההתפתחות ועל מנת להבחין בכל שלב מהו מתקדם ומהו ריאקציוני.

לבעלי המנטליות הכיתתית, מהפכה חייבת להתאים לסכמה שנקבעה מראש. למשל היא חייבת להיות מונהגת על ידי מפלגה מרקסיסטית. אין אנו כמובן רוצים להפחית בחשיבות של מפלגה מהפכנית ושל הנהגתה. אולם על מנת  לבנות כזו מפלגה חייבים להיות מסוגלים להעריך באופן ריאליסטי את השלב שהתנועה משיגה ולמצוא מקום בתוכה.  עוד נחזור לנקודה זאת מאוחר יותר.

הבעיה עם הגישה הסכמתית הנה, כי אין היא עוסקת בתהליך החי, אלא בנוסחאות  מופשטות, וההגדרות נורמטיביות אונברסליות. דהינו, זאת גישה אידאליסטית ולא מטריאליסטית, גישה מטפיזית ולא דיאלקטית. היא יוצרת נורמה אידאלית של מה זה מהפכה, והיא דוחה באופן שיטתי כל מה שלא מתאים לנורמה זו. במוחו של האידיאליסט, זה דבר מושלם. אולם שלמות זאת לעיתים קרובות מאוד מתנגשת עם המציאות, כפי שאנו יודעים מאז ימי אפלטון.

כולנו יודעים לפי הגדרה מהו אדם: זה זכר או נקבה, עם שתי עיניים, שתי רגלים שיער וכו'. אולם במציאות, בני אדם מסוימים נולדים עם עין אחת או עם רגל אחת, ללא עיניים ואפילו המין של אדם לא תמיד ניתן להגדרה מדויקת. למעשה סטיות מהנורמות מתרחשות כל הזמן הן בטבע והן בחיי יום יום , ועלינו ללמוד לעסוק בסטיות אלו, או שנסבול ממיסטפקציה ובעיות אחרות.

הצלחת המהפכה הייתה אכן מובטחת אילו הייתה מפלגה מרקסיסטית המונית המסוגלת להנחות את השכבות המוליכות של המעמד ולספק להם פרוגראמה פוליטית. אולם בנייתה של מפלגה זו אינה יכולה להעשות לפי צו. האבנגרד המהפכני יכול לזכות ברוב רק לאחר שנבחן על ידי ההמונים במציאות. לעולם לא על ידי הטפת מוסר מהצד. ולפני שנוכל להגיע אל ההמונים, יש להבין קודם כל את טבעה של תנועת ההמונים, את השלב שבו היא נמצאת, את הנטיות השונות והסותרות בה ואת הכיוון בה היא נעה. משמע אנו חייבים להיות מצוידים בגישה דיאלקטית.

.

החוק הראשון של הדיאלקטיקה הוא אוביקטיביות מוחלטת: כאשר אנו ניגשים לתופעה כל שהיא אל לנו להתחיל עם רעיונות או הגדרות מוכנות, אלא על ידי בחינה זהירה של כל העובודות. לא של דוגמאות, לא של אלמנטים מסוימים בלבד, אלא של המציאות בכללותה. אם ברצוננו להבין את האירועים בוונצאולה, ואת תפקיד התנועה והאישים הלוקחים חלק בה, עלינו להתחיל באירועים עצמם. הגדרה במובן הדיאלקטי חייבת לבוא מתוך בחינה מדוקדקת של העובדות והתהליכים, לא על ידי כפיית הגדרה עליהם.

זאת הייתה המתודה של טרוצקי. בהקדמה לספרו המהפכה הרוסית טרוצקי כותב:

ההיסטוריה של המהפכה, כמו כל אירוע אחר בהיסטוריה, חייבת קודם כל לאומר מה קרה ואיך. זה לא מספיק כמובן. מאופן  בה מספרים אותה חייבים  להבהיר מדוע האירועים קרו בדרך זו ולא אחרת.  יש לתאר אירועים לא  כסדרה של הרפתקאות, שאינן קשורות בלקחים מהפכניים. האירועים  חייבים להשמע לחוקים שלהם. מציאת חוקים אלו הם תפקידו של הסופר".

שורות אלו מייצגות דוגמה מצוינת למתודה של הניתוח הדיאלקטי. בניגוד לה, מנסחים פורמליסטים, אינם שוברים את ראשם בלימוד זהיר של העובדות והתהליכים. הם לא משתדלים לעבוד קשה כדי לגלות את חוקי התנועה של מהפכה נתונה, משום שהם כבר יודעים ( או שנדמה להם כך) את חוקי המהפכה באופן כללי. אין להם צורך ללמוד את העובדות. הם פשוט כופים  את רעיוניתהם המוכנים על העובדות, בדומה  לכימאי המשתמש בנייר לקמוס. אם הנייר הופך אדום זה חומצה ואם כחול זה אלקאלי.

מתודה כזו הנה פשוטה, פשוטה באופן ילדותי, ולכן גם מתאימה לילדים קטנים. חמושים בידע שלהם, הפורמליסטים יכולים להחליט מראש, האם להכיר באירועים בוונצאולה כמהפכה או לאו, ממרומי האולימפוס עליו הם חיים. משם הם מסרבים לתת למהפכה בוונצאולה את תעודת הלידה  החתומה על ידם. למרבית המזל המהפכה אינה מכירה ועוד פחות יותר מתרשמת מגישה זו.

מהי מהפכה?

החולשה של הגישה של הכתות השונות ביחס לוונצאולה( במידה ובכלל הם טרחו לשים לב לקיומה), הנה כי הם עוסקים ברעיונות המוכנים שלהם עצמם ולא בתהליך הממשי. הם עוסקים במה המהפכה חייבת להיות ומפגינים בורות בשאלה מהי המהפכה הממשית.

מהי מהפכה? בדרך כלל לא שואלים שאלה זו. אולם אנו חייבים להיות מסוגלים לשאול שאלה זו ולענות לה כדי להבין מה מתרחש בוונצאולה או בכל מקום אחר. מהפכה, כפי שטרוצקי הסביר בספרו ההיסטוריה של המהפכה הרוסית, הנה סיטואציה בה ההמונים מתחילים לקחת את גורלם בידיהם הם. זהו בוודאי המצב בוונצאולה כיום. התעוררות ההמונים והשתתפותם הפעילה בפוליטיקה הוא האלמנט החשוב ביותר של המהפכה בוונצאולה והסוד של הצלחתה.

באותה הקדמה, לאון טרוצקי אשר לאחר הכל ידע דבר מה על מהפכות כותב:

" התכונה החשובה ביותר של המהפכה היא ההתערבות של ההמונים בתהליך ההיסטורי. בימים רגילים, המדינה, בין אם היא מלוכה או דמוקרטית, מעמידה עצמה מעל האומה, וההיסטוריה נעשית על ידי מומחים לפוליטיקה-מלכים, שרים בירוקרטים, חברי פרלמנט, עיתונאים. אולם ברגעים המכריעים, כאשר הסדר הישן אינו נסבל יותר על ידי ההמונים, הם שוברים את המחיצות שמנעו מהם להשתתף בזירה הפוליטית, מסלקים את הנציגים המסורתיים, ויוצרים בעזרת התערבותם את  התנאים לתקומתו של משטר חדש. האם זה טוב או רע, נשאיר לשיפוט של אנשי המוסר המופשט. אנו לעומת זאת, נתייחס לעובדות כפי שהן וכפי שנוצרות במהלך ההתפתחות. ההיסטוריה של מהפכה היא בראש וראשונה הכניסה של ההמונים לתחום בו הם יכולים לקחת את השליטה על גורלם לידיהם".( הקדמה של הספר  ההיסטוריה של המהפכה הרוסית).

בתקופות רגילות, ההמונים אינם משתתפים בפוליטיקה. תנאי החיים בקפיטליזם שמים מכשולים גדולים מאוד על דרכם: שעות העבודה הארוכות, תנאי העבודה הקשים, העיפות וכו'. בדרך כלל במצבים אלו  בני אדם נוטים להשאיר את ההחלטות הקובעות את חייהם למישהו אחר-לפוליטיקאים המקצועיים, לבירוקרטיים באיגודים המקצועיים וכדומה.

אולם ברגעים קריטיים, ההמונים פורצים לתוך ההסיטוריה, לוקחים את גורלם בידיהם והופכים עצמם מסוכנים פסיבים לחלק אקטיבי של התהליך ההיסטורי. אדם חייב להיות עיוור כדי לא לראות כי זה מה שמתרחש כיום בוונצאולה. בשנים האחרונות, אולם במיוחד מאז ניסיון ההפיכה הצבאית באפריל 2002, מיליוני  פועלים ואיכרים נכנסו לפעולה ונאבקים למען שינוי חברתי. אם זה לא מהפכה, הרי לעולם לא נראה מהפכה. רק אנשי הכתות שראשם עשוי מעץ אינם מסוגלים לראות זאת.

יש הכרח להבין כי  ההמונים, בין אם זה בוונצאולה או בכל ארץ אחרת, לומדים בהדרגה מנסיונם. מעמד הפועלים חייב ללכת דרך הניסיון של המשבר החברתי והמהפכה, כדי שיוכל להבין את ההבדלים בין הנטיות הפוליטיות השונות, הפרוגראמות והמנהיגים השונים. הם יכולים ללמוד זאת רק מתוך בחינת נטיות אלו במציאות. כפי שטרוצקי הסביר:

" השלבים השונים של התהליך המהפכני מתאפיינים על ידי שינויי המפלגות, כאשר הקיצונים יותר המחליפים את הפחות קיצונים מבטאים את לחץ המונים ההולכים שמאלה, כל עוד התנועה אינה ניתקלת במכשולים. וכאשר היא נתקלת  במכשולים, מתחילה הריאקציה: האכזבה של שכבות שונות של המעמד המהפכני, גידול באפטיה ועמה  התחזקות כוחות מהפכת הנגד. זהו  לפחות הקו הכללי שהתרחש במהפכות הקודמות"

וטרוצקי מוסיף:

" רק על בסיס לימוד התהליך הפוליטי בקרב ההמונים עצמם,אנו יכולים להבין את תפקיד המפלגות ומנהיגיהן, אשר אל לנו להתעלם מהם. הם מהווים, לא גורם עצמאי, אבל בכל זאת אלמנט חשוב בתהליך. ללא ארגון מדריך, האנרגיה של ההמונים נעלמת כמו קיטור שלא רתום למנוע בעל שסתומים. האנרגיה של ההמונים אינה קופסת השסתומים עצמה אלא האנרגיה בצורת הקיטור "(שם).

הערות אלו תואמות את המצב בוונצאולה, בה תנועת ההמונים מלמטה מהווה את הכוח המניע של המהפכה. אין כל אפשרות להבין את התהליך, על ידי ניתוח רק של המנהיגים ומוצאם המעמדי, ההצהרות שלהם והפרוגראמות שלהם.  ניתוח כזה דומה ליחס אל גלי האוקיאנוס, אשר הם רק משקפים זרמים תת קרקעים אדירים.

ההמונים וצ'אבז.

הדינמיקה של האירועים המהפכנים נקבעים על ידי שינויים עמוקים ומהירים בפסיכולוגיה של המעמדות שהיו כבר קיימים לפני המהפכה" ( טרוצקי, ההיסטוריה של המהפכה הרוסית).

בהעדרה של מפלגה מרקסיסטית המונית, הכוחות המהפכנים נאספו סביב צ'אבז והתנועה הבוליבריאנית. הוגו צ'אבז הוא האדם במרכז הסערה. אין זה משנה מה חושבים אודותיו, הוא זה שהרס את הסכר ופתח את המוצא למים השוטפים. הוא היחידי שהעז להתעמת עם הכוח של האוליגרכיה ולהתייצב מול האימפריאליזם האמריקאי. אפילו אויביו ומבקריו אינם יכולים להכחיש כי הוא מוכיח אומץ קולוסאלי. ובכך שהוא נותן דוגמה אישית , הוא עורר כוחות רדומים אדירים שישנו בחיק החברה בוונצאולה במשך דורות. לדבר זה יש משקל עצום.

בפעם הראשונה במרוצת ה200 שנים אחרונות של ההיסטוריה של וונצאולה, ההמונים חשים כי הממשלה היא בידי אנשים המגינים על האינטרסים שלהם. בעבר הממשלות היו תמיד כוח מנוכר שעמד כנגדם. ההמונים אינם רוצים בשובן של המפלגות הישנות המושחתות. ההמונים בשכונות העוני, המובטלים, הפועלים, האיכרים, האינדיאנים, השחורים, הסירו מעליהם את האדישות והם ניצבים על רגליהם. הם גילו משמעות שונה לחיים, הרגשה של כבוד אנושי ותקווה חדשה. הם הפכו תוך לילה לצ'אבטיסים, אף כי הם אינם מבינים עד הסוף מה פרוש הדבר.

אולי יש להם רעיון לא ברור מה הם כן רוצים, אולם יש להם רעיון ברור מאוד של מה שהם אינם רוצים. הם לא רוצים את חזרתו של הסדר הישן, המפלגות הישנות והמנהיגים הבורגנים הקודמים. הם זכו לטעום מה פרושו של דבר להיות חופשיים ואין הם רוצים לחזור ולהיות עבדים. הם חשים בכל רמ"ח אבריהם שהם רוצים בשינוי יסודי בתנאי החיים. זה מה שצ'אבזטיזם מסמל עבורם ובראשם כל זה מסתכם באדם אחד הוגו צ'אבז.

אנשים רבים מופתעים מהלהט, כמעט להט דתי, של היחס של ההמונים לנשיא שלהם. הם מוכנים לסבול רעב ועוני, להקריב את המעט שיש להם, לסכן את חייהם( כפי שעשו לפני שנתיים) עבורו. זה מייצג כוח אדיר ומסביר מדוע צ'אבז מסוגל להכות את כל הניסיונות להפיל אותו. הסוד שלו אינו קיים בו עצמו, אלא בהמונים וכוח זה של ההמונים הוא שקובע את כיוון המהפכה ואת הכוח המניע שלה.

אויבי צ'אבז אינם מסוגלים להבין זאת. הם לא מסוגלים משום שאין הם מבינים את הדינמיקה של המהפכה עצמה. המעמד השליט והזונות האינטלקטואלים לעולם אינם יכולים להאמין כי להמונים יש מחשבה ואישיות משל עצמם שההמונים הם  כוח יוצר אדיר היכול לשנות את מהלך ההסיטוריה וליצור חברה שבה הם עצמם ישלטו. אין הם יכולים להודות בכך שאין צורך בהם ואין כל הכרח שישלטו, וכי למעשה הם מעמד פרזיטי מיותר המהווה מכשול על דרך הקדמה.

אנשי הכתות, לא מסוגלים להבין זאת.

לא רק הבורגנים אויבי המהפכה מפגינים חוסר אפשרות להבין את המהפכה בוונצאולה. רבים בשמאל (כולל אלו הקוראים לעצמם מרקסיסטים), מראים כי אין הם מבינים את אשר מתרחש. לאחר שהם הכריזו על עצמם כמנהיגי מעמד הפועלים, הם מגלים מורא למראה של התמיכה של ההמונים בצ'אבז שנראה להם כדבר מיסתורי ובלתי מובן. הם חורקים שינים, משמיעים מונחים כ"פופוליזם"( עמוניות), ומוכיחים כי איבם מסוגלים להתקשר לתנועה הממשית של ההמונים. אולם אין זה מפליא במיוחד, זהו המצב של אנשי הכיתות בכל מקום בעולם.

מה שאדונים וגברות אלו אינם מבינים הוא את היחס הדיאלקטי בין צ'אבז להמונים. במקום הבנה זאת הם מוכיחים מחשבה פורמליסטית ומכנית למהפכה. אין הם רואים אותה כתהליך חי, מלא בסתירות . האירועים פשוט אינם תואמים את הסכמות המוקדמות שלהם כיצד מהפכה צריכה להראות והם מפנים לה את גבם בתיעוב. הם מגיבים כאותם אירופאים שראו ג'ירפה לראשונה והגיבו בקריאה:" זה לא ייתכן"!.

לרוע מזלם של חברינו הפורמליסטים, המהפכה אינה מתפתחת באופן חלק, אין היא פועלת לפי תוכנית שנקבעה מראש, אין היא פועלת כתזמורת לפי הוראות המנצח. היא פועלת לפי חוקיה הפנימיים. חוקים שאינם באים משום ספר בישול מהפכני אלא נעוצים בסתירות החברה הצפות דרך הפעולה הקולקטיבית של ההמונים עצמם, אשר לא למדו משום ספר בישול, אלא מתוך ניסונם הקשה בתהליך של ניסוי  וטעיה.

"אולם צ'אבז הוא בורגני", הם מוחים. אנשים אלו חושבים תמיד במושגים פשטניים של שחור ולבן, כן או לא. בורגני או פרולטר. אנגלס הזקן התייחס למנטליות זאת כאשר הוא ציטט מהתנ"ך: תהיה הקומוניקציה כן, כן, לא , לא כי מה שהוא יותר מכך בא מהשטן". דרישה זו להגדרות חדות, נראת תחילה מאוד הגיונית וחכמה. אולם אין זה אפשרי בכל הנסיבות לדרוש הגדרות חדות.

 

אפילו, כהגדרות סוציולוגיות, תאורו של צ'אבז כבורגני  אינו נכון. הרקע החברתי ממנו בא צ'אבז אינו הבורגנות, אלא מעמד הביניים. הוא קורא לעצמו איכר. אולם בכך לא מסתיימת השאלה, מזווית ראיה מרקסיסטית. מעמד הביניים אינו מעמד הומוגוני. בקצהו העליון-עורכי הדין העשירים, הרופאים והפרופסורים, הם קרובים לבורגנות ומשרתים אותה. בשכבות הנמוכות, עורכי דין קטנים, בעלי חנויות, איכרים זעירים, השכבות הנמוכות של האינטלקטואלים, עומדים קרוב למעמד הפועלים ובתנאים מסוימים הם מתייצבים לצד המהפכה הסוציאליסטית.

יתר על כן, מוצא המנהיגים בפני עצמו , אינו הוכחה מספקת על מנת להחליט מהו האופי המעמדי של תנועה או מפלגה. מה שקובע בסופו של דבר את האופי המעמדי של תנועה פוליטית הנה הפרוגראמה והפוליטיקה שלה. אנו יכולים לתאר באופן כללי  את הפוליטיקה של התנועה הבוליבריאנית, ככוחות דמוקרטים מהפכנים זעיר בורגנים. ככאלו הם מוגבלים בדמוקרטיה הבורגנית. המהפכה עד כה חוללה רפורמות חשובות באינטרס ההמונים, אולם היא לא סיימה עם הקפיטליזם. עובדה זו מייצגת חולשה ניכרת ואיום לעתיד המהפכה בעתיד.

שאלת המדינה.

"אולם המדינה עדיין בורגנית", מתעקשים חברינו הפורמליסטים. אכן ככל שהאולגרכיה עדיין לא מוגרה, כל עוד שהכוח הכלכלי נותר בידיה, וונצאולה עדיין קפיטליסטית ואנו חייבים להגדיר את אופיה של המדינה בהתאם. לא רק זאת, אלא חלק ניכר מהבירוקרטיה הישנה נשארה במרומה. הרשות השופטת ממשיכה כקודם, משטרת המטרופולין פועלת כמדינה בתוך מדינה, הנאמנות של הקצינים אינה מובטחת. פרושו של דבר כי שינוי איכותי עדיין לא קרה, והמצב יכול להשתנות. אולם זה לא יכול לקרות ללא מלחמת אזרחים.

אולם ההגדרה הכללית של המדינה כמדינה בורגנית אינו אומר מאומה אודות יחסי הכוחות, או המצב הריאלי של המדינה, או הכיוון שהדברים מתפתחים. במציאות, המדינה בוונצאולה אינה נשלטת יותר על ידי  הבורגנות. מסיבה זו האוליגרכיה נאלצת להשתמש בשיטות חוץ ליגליות וחוץ פרלמנטריות על מנת להשיג שליטה מחדש. רוב הכוחות המזוינים, כולל חלק חשוב של הקצינים תומכים במהפכה. דבר זה יוצר בעיות עבור מהפכת הנגד ותנאים פוטנציאלים טובים יותר עבור אלו המבקשים להמשיך במהפכה עד לסיומה המנצח.

קודם העלנו את השאלה מה זה מהפכה? יש גם לשאול את השאלה: איזו מדינה? בסופו של דבר המדינה נשלטת על ידי המעמד השליט. אולם בתקופה לא רגילה, כאשר המאבק המעמדי מאוד אינטנסיבי, המדינה יכולה לקבל מידה גדולה של עצמאות ולהרים עצמה מעל החברה. זאת המציאות כיום בוונצאולה.

הנימוק האחרון של אנשי הכיתות, מתייחס לכוחות המזוינים."אין לנו מה לעשות עם קציני הצבא". למעשה אין זה כלל נימוק אלא דעות קדומות. ההנחה שאי אפשר לזכות בצבא למען המהפכה, הוא רעיון אבסורדי. אילו זה היה נכון, לעולם אי אפשר היה לעשות מהפכה . אולם הצבא עשוי מבני אדם במדים ובני אדם מושפעים מהאירועים בחברה ( העובדה שיש לאומר זאת מביכה, אולם כיום אי אפשר להניח  שחברי הכתות יודעים דבר כלשהו).

בכל  מהפכה גדולה בהיסטוריה, הצבא מושפע מתנועת ההמונים. הוא נוטה להתפלג לפי קווים מעמדיים. אילו לא היה זה נכון, לא ניתן היה לעולם לעשות מהפכות. התנועה המהפכנית משפיעה לא רק על חיילים ועל המפקדים שאינם קצינים, אלא גם על חלק מהקצונה. בתנאים יוצאים מהכלל, חלק ניכר מהקצינים יכולים להיות מושפעים ולסרב להילחם למען המשטר הישן ואף לעבור לצד המהפכה. יש לזכור כי טאכטשובסקי( גנרל סובייטי שהוצא להורג על ידי סטלין) היה קצין של הצאר לפני המהפכה. יתר על כן לא אחת התנועה המהפכנית החלה כאשר חלק מהקצונה מרדו והמרידה עברה והקיפה את ההמונים. זה במיוחד נכון, כאשר המשטר הישן נחשף בכל כיעורו ושחיתותו. ההיסטוריה של ספרד  במאה ה-19 מלאה באירועים מסוג זה, אשר פתחו את הדלת להתקוממות המונית. אולם יש דוגמאות יותר מודרניות לכך.

המהפכה הפורטוגזית.

הרעיון כי התנועה הבוליבריאנית המהפכנית הנה תופעה חדשה, אינו נכון. למעשה, יש לה תכונות פרטיקולרסטיות  משלה, אולם אין היא מיוחדת. בכל מהפכה יש אלמנטים המשותפים לכל המהפכות. אילו לא היה זה נכון, לא ניתן היה ללמוד דבר מחקר מהפכות קודמות. אולם אין זה כך. לפני 30 שנה בפורטוגל ראינו תהליך דומה לזה המתרחש בוונצאולה.

לאחר יותר מחמישים שנה של משטר פשיסטי, המוני פורטוגל זרקו את הדיקטטורה של קאיטאנו ועלו על דרך המהפכה. כיצד זה קרה? זה החל מהפיכה שבוצעה על ידי קציני צבא שמאליים. זה מנוגד למצב של ימים רגילים בהם הקצינים פועלים ככוח אנטי מהפכני. כאן קרה דבר הפוך. טד גרנט כתב ב1975:

"הייחוד של המהפכה הפורטוגזית בהשוואה לכל מהפכה קודמת הוא המעורבות של המוני הקצינים בדרגות הזוטרות והאמצעיות ואפילו מספר גנרלים ואדמירלים במהפכה. אם כוחות המדינה כפי שהסבירו מרקס ולנין בסופו של דבר הם הכוחות המזוינים, אזי רקבון המשטר בפורטוגל, נחשף באופן חד ביותר. הבורגנות החזיקה בידיה את כל אמצעי הדיכוי של ההמונים במשך שני דורות, אולם הבורגנות איבדה את התמיכה של המעמד הבינוני ואפילו של חלק ניכר מהקצונה. המלחמה חסרת ההגיון באפריקה שיחקה תפקיד, אולם זה לא ההסבר המלא. הטבחים הנוראים במלחמת העולם הראשונה, לא גרמו לקצונה הרוסית  ברובה הגדול לנטוש את המשטר הצארסיטי. הם עברו ברובם אל מחנה מהפכת הנגד ותמכו בהתערבות האימפריאליסטית כנגד ארצם.

ב1918 רוב הקצינים בגרמניה התנגדו למהפכה. מהפכת הנגד של היטלר ניתמכה על ידי רוב הקצונה.

בזמן המהפכה הספרדית של 1931-1937, רוב הקצינים עברו לצדו של פרנקו ובפורטוגל ב1926 רוב הקצינים תמכו בסלזר.

לעומת זאת עתה חל מפנה חשוב שמאלה.בשלושת עשרות השנים האחרונות, הזעיר בורגנות זזה שמאלה, כפי שתנועת הסטודנטים מדגימה. בפורטוגל חוסר התפתחות הקפיטליזם, השנאה לקפיטל המונופוליסטי אשר עשה כסף מסבל נורא של ההמונים והחיילים השתקף בבידוד של החוגים המאוד עשירים. אלו  תמכו עד הרגע האחרון במשטר הטוטליטרי. השנאה לפרזיטים אלו התפשטה גם בקרב שכבות של הקצונה. זה מצביע על כך שהקפיטליזם אינו מפתח יותר את כוחות הייצור והפך למכשול על התפתחותם, בפורטוגל אפילו  המטה הכללי התפלג כתוצאה של ניסיון ההפיכה של  ספינולה."

שורות אלו יכלו להכתב אתמול ביחס למהפכה בוונצאולה. הזרם המרקסיסטי הסביר תופעה זו לפני עשרות בשנים, אולם הסבר זה נותר ספר חתום לכל  הסקטנטים והפורמליסטים, אשר באותה מידה אינם מסוגלים להבין את המהפכה בוונצאולה ובוודאי לא להתערב בתהליך ולקחת חלק בו. השיטה הפורמליסטית שלהם מעוורת אותם וגורמת להם לא להבין מה מתרחש מתחת לאפם. הם שוב ושוב פונים להגדרות ולציטטות מהמרקסיטים הקלאסים ( "ננפץ את המדינה הישנה"). בידיהם הופכות הכרזות מהפכניות לקלישאות ריקות או שירי המנון דתיים. במקום לעזור לנו להבין את מה שקורה, הם פועלים כמכשול לפני המהפכה.

באותו מסמך מ1975 כתב טד גרנט:

"מרקס כתב כי כתיבתו הלא מובנת של היגל יכולה להחשב למהפכה בשלב מסוים של ההיסטוריה. עתה ההיסטוריה העשירה בדמיון יוצר הציגה לפנינו מחזה בו המהפכה נעה דרך גנרלים ואדמירלים! זה קורה משום שהקפיטליזם מיצה עצמו בפורטוגל-מדינה סמי קולוניאלית וסמי אימפריאליסטית שהגיעה  למצב חסר מוצא לאחר אובדן האימפריה תחת הקפיטליזם. בו זמנית הרעיון של הפיכה צבאית ימנית כדי לשמר את שלטון הבורגנות חסר כל אמינות, אפילו בקרב חלק מהקצינים לאחר 50 שנה של דיקטטורה.

.

אולם הסיבה העיקרית לתפקיד של הקצונה, הוא השיתוק  של ארגוני מעמד הפועלים כתוצאה מהעדר מפלגה מרקסיטית והנהגה מרקסיסטית. במציאות מתחילת המהפכה, הכוח היה בידי הפועלים והחיילים. תנועת הקצינים מילאה את החלל כתוצאה מהווקום שנוצר משום כשלון המפלגה הסוציאליסטית והמפלגה הקומוניסטית".

הטבע שונא ווקום, וזה נכון באותה מידה לגבי חברה ופוליטיקה. בהעדרה של מפלגה מהפכנית מרקסיטית המונית , תנועות אחרות תמלאנה ווקום זה בתנאים קונקרטיים מסוימים. אולם לאחר שהקצינים החלו למלא תפקיד במהפכה, לאחר שהם פתחו את שערי הסכר לשטפון המהפכני, מעמד הפועלים וההמונים נכנסו לזירה ההיסטורית. כל התנאים קיימים עבור מהפכה לא אלימה בפורטוגל, במיוחד לאחר ניסיונו  של גרנרל ספינולה לעשות הפיכה צבאית במרץ. זה דומה מאוד להפיכה אשר התרחשה בוונצאולה וכפי שטד הסביר:

" לאחר הפגנות המוניות שהונהגו על ידי הפועלים, כוחות מהפכת הנגד נסוגו לאחור שנעלמו לפי שעה. הצנחנים והקומנדו הם הכוח השמרני ביותר בצבא. הם כוללים את האלמנטים הפראיים וההרפתקנים ביותר בצבא של האוכלוסייה והם הכוח עליו יכולה לסמוך  מהפכת הנגד בדומה לתפקיד הקוזקים ברוסיה. עתה הצנחנים מודיעים להמונים "אין אנו פשיסטים" הם מתרועעים עם הפועלים ועם חיילי חיל התותחנים. חלקם אף נתן נשק  למפגינים כדי להראות את רצונם הטוב.

תוך מספר שעות, בסיס חיל האוויר נתפס. ספינולה והקליקה של הקצינים שתמכו בו נמלטו לספרד. הפיכת הנגד התפוגגה, זה קרה לא תוך ימים אלא דקות בלבד. היה זה אולי ניסיון ההפיכה הקומי ביותר בהסיטוריה. אולם היה זה כשלון חרוץ משום האווירה המהפכנית החמה אשר השפיעה לא רק על הפועלים והאיכרים, אלא על כל החיילים בצבא. לא היה אף גדוד אחד שהיה מוכן כי ישתמשו בו למטרות קונטר מהפכניות".

שוב, אותן שורות חלות על וונצאולה לפני שנתיים.  ניתן פשוט להחליף את השמות. כמו בפורטוגל, ניתן היה  בוונצאולה להביא לטרנספורמציה בלתי אלימה של החברה, לאחר כשלון ניסיון הפיכת הנגד. אולם זה לא נעשה, והזדמנות פז הוחמצה. עובדה זו כשלעצמה, מראה עד כמה נחוצה הנהגה מהפכנית שלה יש אסטרטגיה מהפכנית ברורה. על שגיאות אלו עוד נשלם בעתיד והחשבון לא יהיה זול.

ידידינו חברי הכתות, יעלזו בקול מנצח: "זה מוכיח עד כמה לא ניתן לסמוך על הקצינים". אולם אין זו שאלה של אמון. אמון  זאת קטגוריה מוסרית, לא מדעית. מה שמכריע אינו האופי המוסרי של המנהיגים, אלא הפרוגראמה והפוליטיקה. רבים מהקצינים בפורטוגל היו אנשים ישרים, אשר ניצבו לצד ההמונים. רבים מהם רצו לעשות טרנספורמציה של החברה, אולם הם לא ידעו כיצד לעשות כן.

האחריות לכשלון המהפכה בפורטוגל, אינו נופל על כתפי הקצונה השמאלית, אלא היא נובעת  מהפוליטיקה הרפורמיסטית של המפלגה הסוציאליסטית והקומוניסטית, אשר יחדיו הרסו את המהפכה. אנו מוכרחים להוסיף בהערת שוליים, כי הכתות האולטרה שמאלניות הטוענות למרקסיזם, מלאו תפקיד עגום שכן הן לא היו מסוגלות לספק הנהגה מהפכנית לקצינים שעברו רקיקליזציה ואשר חיפשו כזאת הנהגה.

 

 

 

 

 

המשבר של הקפיטליזם.

הסיבה לאירועים בפורטוגל היא המשבר האורגני של הקפיטליזם בקנה מידה עולמי. לפני  29  שנים טד גרנט כתב:

" אחת מסיבות המפתח בהתפתחות המהפכה, היא הדמורליזציה של המעמד השליט. עתה בארצות העיקריות של הקפיטליזם המעמד השליט עובר פילוגים. הם חוששים מהתהליך המתרחש באירופה ובעולם. ואפילו  במדינה החזקה ביותר, ארצות הברית של אמריקה, אשר שם הקפיטליסטים מבקשים להשתלט על על העולם ולהפוך לשוטר עולמי  בארצות הקולוניאליות והקפיטליסטיות, גם שם הם עוברים דמורליזציה".

גם שורות אלו, מתאימות היטב למצב בוונצאולה.

המצב העולמי הוא של חוסר יציבות הולך וגדל. הסתירות הרבות שהצטברו מתפרצות.  הן חזקות מאלו שהיו   ב1974. התקופה בה אנו חיים הנה תקופה סוערת, הטומנת בחובה שינויים  ותנועות סוערות בכל היבשות ובכל הארצות. הקפיטליסטים מתקשים מאוד להוציא את הכלכלה מהמשבר. רק ארצות הברית נהנת מגידול מסוים, אולם גם הוא מאוד שברירי ומבוסס על קניות של צרכנים, קרדיט זול וחוב שהולך וגדל למימדים אסטרונומיים.

 

השיטה הקפיטליסטית במשבר בקנה מידה עולמי. יש לכך סימפטומים רבים: מלחמות, טרוריזם, חוסר יציבות חברתית, פוליטית ודיפלומטית. מגיני ההון מנסים להציג משבר זה, כמשבר זמני  שיחלוף במהרה, מעין סוג של תיקונים הכרחיים לשיטה. אין זה נכון, העוויתות אותן אנו רואים בכל מקום, הנן שיקוף של המוצא הסתום אליו הגיע הקפיטליזם. מה שאנו רואים הוא את התמרדות כוחות הייצור כנגד שני המכשולים העיקריים, מדינת הלאום והבעלות הפרטית.

המשבר הוא חריף במיוחד בארצות הקולוניאליות לשעבר באסיה, אפריקה, ואמריקה הלטינית. שם יש עוויותות חזקות מאוד, בכלכלה, פוליטיקה ובחברה. אין כיום משטר אחד יציב בכל אמריקה הלטינית.

אילו היו קימות  כיום , מפלגות מרקסיטיות חזקות, הפועלים בארגנטינה, בוליביה, פרו, אקוודור, היו תופסים את השלטון בנקל בתקופה האחרונה. אולם מפלגות כאלו לא קיימות. לניוון של האינטרנציונל השני והשלישי, אנו חייבים להוסיף את  חוסר היכולת המוחלט של הכתות הסקטנטיות, אשר טוענות להיות טרוצקיסטיות. הן עושות את כל השגיאות האפשריות הן של אופורטוניזם והן של אולטרה שמאלניות והן נטשו מזמן את הזכות להחשב למהפכניות.

בהעדרן של מפלגות מהפכניות מרקסיסטיות, בארצות הלא מפותחות,  אין כל אפשרות אלא שהמהפכה תקבל צורות בהתאם לכך. הסיבה היא התאחרות המהפכה בארצות המפותחות. הפועלים והאיגרים באסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית אינם יכולים לחכות. הם מחפשים פתרונות עכשיו. ואם אין מפלגה מרקסיסטית, הם יחפשו  פתרונות אחרים.

טרוצקי, בתיאוריה של המהפכה המתמדת, הסביר כי בתנאים מסוימים, בתקופה המודרנית, התפקיד של  המהפכה הדמוקרטית, אינו יכול להיעשות מבלי לנשל את הבורגנות. כדי להציל את החברה מרקבון, רעב וסבל איום, אין ברירה  אלא לסלק את בעלי האדמות ואת הקפיטליסטים. הסיבה לכך היא חוסר התפתחות כוחות הייצור משום שליטת בעלי האדמות והקפיטליסטים, אשר הביאה למהפכות הקולוניאליות. בדרך של הקפיטליזם , אין כל אפשרות לנוע קדימה.

בהעדרה של מפלגה מרקסיטית, כוחות אחרים ינועו למלא תפקיד זה. ראינו זאת בפורטוגל ב1974-5, כאשר קבוצה של קצינים רדיקלים השליכו את המשטר הפשיסטי של קאיטאנו ופתחו את הדרך למהפכה. בנושא זה כתב טד גרנט:

"כתוצאה, משום שכוחות הייצור נבלמים על יד אלמנטים של הקפיטליזם ואנשי העסקים הגדולים ומשתפי הפעולה עם האימפריאליזם, חוקי המהפכה המתמדת מקבלים ביטוי בכך שקציני צבא נמוכים הופכים לתקופה מסוימת סוכנים לא מודעים של הקדמה ההיסטורית, כאשר הם מלאימים את הכלכלה".

כמובן שרעיון זה, מנוגד לאמונה של "מרקסיטים" מסוימים, המתייחסים לרעיון זה כפי שנוצרים הדוקים מתייחסים לרעיונות מדעיים, והם מכחישים כי קציני צבא יכולים להיות דבר אחר מאשר ריאקציונרים וכי כל הקצונה היא ימנית. אם היינו מקבלים רעיון זה, הרי לא רק צ'אבז אלא מנהיגי המהפכה הפורטוגלית, לא היו אלא ריאקציונרים אותם יש לגנות מראש. חלס! ההיסטוריה אינה כה פשוטה, כפי שאנשי הכתות רוצים לכפות עליה את אמונותיהם. כפי שאומר פתגם אנגלי: דברים פשוטים מתאימים למוחות פשוטים.

 

המהפכה בפורטוגל התפתחה  רחוק מאוד. למעשה הטיימס בלונדון, הדפיס מאמר בשעתו תחת הכותרת:"הקפיטליזם מת בפורטוגל". זה אכן יכול היה לקרות. תחת לחץ הפועלים, תנועת הכוחות המזוינים, הלאימה את הבנקים ואת חברות הביטוח, דהינו 80 אחוז מהכלכלה. לרוע המזל השגי המהפכה נפגעו כתוצאה מהפוליטיקה של מנהיגי המפלגה הקומוניסטית והסוציאליסטית והכל הלך לאיבוד.

עתה אנו רואים סיטואציה דומה בוונצאולה. במשך דורות ההמונים בוונצאולה נשלטו על ידי הבורגנות והמפלגות שלה ששלטו למען האוליגרכיה והאימפריאליזם. אולם ב1996 הם מצאו אלטרנטיבה בצורה של התנועה הבוליבריאנית המונהגת על ידי הוגו צ'אבז. הפרוגראמה שלו צנועה : כנגד שחיתות, רפורמות בחינוך ובבריאות לטובת ההמונים  וכדומה, אולם זה הוליך אותו להתנגשות חזיתית עם האימפריאליזם.

מה שאנו עדים לו בוונצאולה, הוא וריאנט מסוים של התיאוריה של המהפכה המתמדת. אין כל אפשרות לשמור על השגי המהפכה במסגרת השיטה הקפיטליסטית. מוקדם או מאוחר, הבחירה תהיה בין נישול הכוח הכלכלי של האוליגרכיה דרך נישול הבנקאים והקפיטליסטים תוך תנועה אל עבר הסוציאליזם, או שהאוליגרכיה  והאימפריאליסטים יחסלו את המהפכה

צ'אבז וההמונים

בסיטואציה בה הסדר הישן במשבר עמוק, כאשר אין כל מוצא אלא באמצעות שינויים יסודיים, אך אין מפלגה מהפכנית המונית, כל מיני אפשרויות קיימות.  במצב זה הקדחת המהפכנית יכולה להגיע לכל פינה. כבר הצבענו על כך שאין זה נכון לתאר את צ'אבז כבורגני מבחינה סוציו-אקנומית. אולם גם אם זה היה נכון, זה לא היה אומר שבאופן אוטומטי הוא לא היה מסוגל להתפתח בכיוון סוציאליסטי. הבה ונזכר מה מרקס כתב במניפסט הקומוניסטי:

"בסופו של דבר, כאשר המאבק המעמדי, מתקרב לרגע המכריע, המעמד השליט עצמו מתפורר, למעשה כל החברה הישנה, מקבלת אופי כה אלים עד כי חלק מהמעמד השליט עצמו, מצטרף אל המעמד המהפכני, המעמד המחזיק את הפתרון בידיו. על כן, כפי שבתקופה מוקדמת יותר, חלק מהמעמד הפיאודלי הצטרף לבורגנות, כן חלק מהבורגנות יעבור לצדו של מעמד הפועלים. במיוחד אותו חלק של הבורגנות, אשר הצליח באופן אידיאולוגי להרים עצמו לדרגה שהוא מבין את התנועה  ההיסטורית בכלולתה.          ( המניפסט הקומוניסטי, בחלק בורגנות ופרולטריון)

באיזו בהירות מרקס התבטא! לאלו אשר שולטים במתודה של מרקס, בנגוד לאלו החוזרים על מספר קלישאות , מה שמתרחש בוונצאולה, אינו מעורר כל קושי של  הבנה. במיוחד כאשר אין זו הפעם הראשונה בה אנו עדים לתופעה מסוג זו. לפני מספר ימים האתר המרכזי שלנו העלה מאמר של טד גרנט מ1975

The Iberian Revolution Marxism and the Historical Development of The International Situation.:

"אילו המרקסיזם היה תיאוריה מאוד פשוטה, אם כל מה שנדרש היה לחזור על רעיונות העבר. סקטנטים ואופורטוניסטים מכל מיני קליקות וסקטות, שוכחים את המתודות ואת העקרונות שנותרו בעלי תוקף ואשרמהם ניתן ללמוד לקחים חשובים מתוך העבודה של המורים הגדולים. הם חוזרים על מספר פראזות אותם הם לקחו מהעבר ומציגים עצמם כאסטרגים מזהירים. העבודות של מרקס, אנגלס, לנין וטרוצקי, הם מורשת חשובה ויש ללמד את הצעירים מורשת זו. אולם אין היא  יכולה להחליף את הניתוח  הקונקרטי".

נייר הלקמוס עבור מהפכנים, הוא היחס שלהם למהפכה. הפסאודו טרוצקיסטים, הוכיחו במשך שנים רבות, כי אין הם מסוגלים לפתח אורינטציה אל האירועים. אין הם מבינים כי בהעדרה של מפלגה מרקסיטית המונית, כל מיני תופעות תתכנה. כפי שטד כתב ביחס לכתות אלו:" הם מתרחקים יותר יויותר מבלי שיוכלו לעולם להפוך למפלגה המונית של של מעמד הפועלים"

היחס בין הגורמים האוביקטיביים והסוביקטייבים בהסיטוריה, הוא יחס מורכב מאוד ומלא סתירות. רק המתודה הדיאלקטית יכולה לסייע לנו להבין את הסתירות הקיימות בסיטואציה בוונצאולה. בהעדרה של מפלגה מרקסיטית המונית, זרמים אחרים יופיעו בהכרח, ובמידה ומעמד הפועלים לא יהיה מנהיג התהליך, מעמדות אחרים ינועו קדימה. עד כמה קשה להבין זאת?

היחס בין הוגו צ'אבז וההמונים הוא מאוד מורכב ודיאלקטי. ראיתי זאת במו עיני, כאשר השתתפתי בהפגנה המונית ב12 לאפריל במרכז קרקאס. ההתלהבות הייתה עצומה. אולם התלהבות זאת אינה נובעת מאישיותו של צ'אבז כשלעצמה, אלא מהיחס בין המעמדות. ההמונים עצמם משתקפים באישיותו של צ'אבז. ההמונים מזדהים עמו ככזה שהעיר אותם לחיים הפוליטיים ואשר הביע בקולו את השאיפות שלהם. הם רואים בו את ביטוי המהפכה. עבורם צ'אבז והמהפכה חד הוא.

כמובן שהתפיסה של הההמונים זה דבר אחד וההגיון של האירועים הוא דבר אחר. במהפכה התנועה נעשית במהירות האור, כאשר למנהיגים קשה לנוע במהירות של ההמונים. המטוטלת נעה שמאלה לתקופה. כל המפלגות והאישים נבחנים בתקופה זו. מסיבה זו מפלגות ומנהיגים עולים ונופלים במהירות רבות, והאגף הרדיקלי השמאלי מחליף את המרכז.

השוט של מהפכת הנגד.

להמונים הנאבקים בזמן המהפכה, אין כל תוכנית מעובדת של טרנספורמציה חברתית, אלא תחושות חדות שאין הם מסוגלים לסבול יותר את המשטר הישן. בשלבים הראשונים של המהפכה, יש מבוכה רבה והבנה לא מספקת. יש תחושה של אפוריה ונצחון. לזה מצטרפת התחושה של "כולנו יחד", במצעד לקראת החופש.

אולם זו אשליה. המהפכה נתקלת במכשולים של המוסדות הישנים. זה מוליך להתנגשות. כל פעולה מוליכה לפעולת נגדית. חוק זה נכון למהפכות כשם שלמכניקה. נצחונו של צ'אבז בבחירות לא סימל עדיין מהפכה, אולם הוא זעזע את הסדר הישן ויצר קדחת חברתית. האוליגרכיה הבינה כי אין היא יכולה לשחד את צ'אבז או ללחוץ עליו. מסיבה זו הם החליטו להוריד אותו בכוח. זה הביא לנסיון ההפיכה הצבאית באפריל 2002.

 

לפני שנתיים האוליגרכיה ניסתה  לעשות הפיכה, כאשר היא נשענת על קצינים ימניים. צ'אבז נאסר ודיקטטורה ,דמוקרטית" הוכרזה. אולם ההמונים התקוממו מבלי שהיה להם נשק והשליכו את הממשלה הריאקמיונית, ובכך הם הכינו את הקרקע להתקדמותה של המהפכה. וכאשר ההמונים הצטרפו לקציני הצבא השמאלים הריאקציה התמוטטה כבניין קלפים תוך 48 שעות.

מרקס הצביע על כך, שהמהפכה זקוקה לשוט של מהפכת הנגד על מנת להתקדם. בוונצאולה, כל נסיון קונטר מהפכני שירת כדי להעיר תנועה יותר רחבה של המונים, אשר הפכו לקשים יותר, מוחלטים יותר, מבינים יותר ומילטנטים יותר. הקריאה לחסל פעם אחת ולתמדי את מהפכני הנגד היא קריאה שיש לה הד עצום "מאנו דורה"-תנו להם, היא הקריאה של ההמונים כיום.

לאחר תבוסת ההפיכה הצבאית ניתן היה לעשות טרנספורמציה חברתית ללא כל קושי. אולם לרוע המזל, הזדמנות זאת אבדה וכוחות מהפכת הנגד התארגנו מחדש והם שוב ניסו להפיל את צ'אבז על ידי "שביתה" ( למעשה השבתה), שגרמה נזקים רבים לכלכלה. גם ניסיון זה הובס על ידי ההמונים אשר תפסו את בתי החרושת ובתי הזיקוק והשליכו את הריאקציונרים. שוב הייתה אפשרות לעשות טרנספורמציה רדיקלית ללא מלחמת אזרחים, אך גם הזדמנות זאת פוספסה.

המצב כיום הוא של פולריזציה גדולה לשמאל ולימין. תהום נכרתה בין העשירים לעניים, מצד אחד הצ'אבטיסטים ומאידך האסקואלידוס. מהפכנים לעומת מהפכני הנגד ניצבים זה מול זה וביניהם איבה עזה כמוות. החברה כולה במצב של גיוס. האוויר מעובה עם שמועות של נסיון חדש להפיכה צבאית, והתערבות מבחוץ. האווירה היא כה מחשמלת, עד כי נדמה כי אנו  עומדים לפני סערת ברקים והסערה עומדת לפרוץ בקרוב מאוד.

ההמונים לומדים מהר מאוד בבית הספר של המהפכה. הם מסיקים את הלקחים שלהם.. המסקנה העיקרית  הנה שיש לנוע קדימה, להתגבר על המכשולים ולסיים עם מהפכני הנגד. אולם רצון זה של ההמונים ניתקל באלמנטים הרפורמיסטים הקוראים להיות מתונים וזהירים והמבקשים בכל מחיר לעצור את המהפכה. ניצחון המהפכה מותנה בהתגברות על אלמנטים אלו, על סתירה זו.

המהפכה בסכנה:

המהפכה ניצבת לפני בחירה קשה. היא מוקפת באויבים, מבית ומבחוץ, המבקשים לעצור אותה בכל מחיר. כדי להכות אותם יש צורך בפרוגראמה ומדיניות ברורה. זאת יכולה לספק רק התנועה המרקסיסטית.

המהפכה בוונצאולה ניצבת לפני פרשת דרכים. ההמונים הביסו את הריאקציה שלוש פעמים בשנתיים האחרונות. אולם כוחות מהפכת הנגד לא מוגרו. האוליגרכיה ממשיכה לשלוט על נקודות מפתח בכלכלה והיא כל הזמן זוממת כנגד המהפכה. וושיגנטון עומדת לצדם  ומכינה את האינטריגות. בוש הכריז כי הוא לא ינוח עד אשר ישליך את צ'אבז. לאחרונה גנרל אמריקאי הכריז בגלוי כי וונצאולה מהווה סכנה לארצות הברית. אלו הם סימנים מסוכנים.

האימפריאליזם האמריקאי תפוס בעיראק. הדבר גורם לו קשיים רבים להתערב באופן ישיר בוונצאולה, אפילו בקנה מידה של התערבותם בהאיטי. אולם יש לו אופציות רבות. הוא מנסה לגרום לארגון של מדינות אמריקה להטיל חרם על וונצאולה, בדומה למה שהוא עושה בקובה. עד כה הוא לא הצליח, אולם קיים איום מצדה של קולומביה.

האימפריאליזם מבקש להשתמש בקולומביה כבסיס להתערבותו באמריקה הלטינית, במסווה של "מלחמה כנגד הסמים". וושיגנטון שלחה, כסף, נשק ויועצים צבאיים על מנת לשנות את מאזן הכוחות באזור. תוכנית קולומביה המפלצתית, הנה מסווה להתערבות אימפריאליסטית בקנה מידה גדול. זה מייצג סכנה ממשית למהפכה בוונצאולה. זמן קצר לפני שהוא הופל על ידי ההמונים בספרד, אזנר שלח משלוח גדול של טנקים לקולומביה. מאחר ולא ניתן להשתמש בטנקיפ במלחמה כנגד גרילה, ברור שהם נועדו לשימוש כנגד וונצאולה.

בחודשים האחרונים, התרבתה  הפעילות של פלוגות המוות של הימין הקיצוני על אדמת וונצאולה. אלו הם פשיסטים שבאים להרוג לענות וליצור טרור בקרב המוני העם של וונצאולה כאשר הם מסתיעים בצבא של קולומביה. הפ פועלים כשכירי חרב של הסי.איי.אי. המטרה שלהם לרצוח את הוגו צ'אבז ולהביא לפרובוקציה שתצדיק התערבות צבאית של קולומביה.

הסברנו במאמרים קודמים כי שליטי ארצות הברית מבקשים ליצור פרובקציה בגבול עם קולומביה. לאחר קריסת הרפרנדום של האוליגרכיה, הימין נמצא  במבוכה גדולה, כאשר חלקים שונים שלו מאשימים זה את זה כי מטרתם להביא להפיכה צבאית חדשה. כך שלמעשה האיום מבחוץ הוא הגדול יותר ברגע זה ותפקידו הוא לדחוף קדימה את המהפכה.

יחסי הכוחות המעמדיים.

יחסי הכוח בוונצאולה הם עדיין ביתרון גדול ומאפשרים מהפכה פרולטרית קלאסית. מה שנדרש עתה הוא שימוש בטקטיקה של החזית המאוחדת. אין פרוש הדבר כי יש לחסל את תנועת הפועלים או את האגף המרקסיטי לתוך תנועה אמורפית עממית מהסוג של "החזית העממית". פרושה של טקטיקה זו, כי תפקיד מעמד הפועלים והאוונגרד לעשות הסכם מאבק לוחם עם הזעיר הבורגנות המהפכנית, האיכרות העניה, עניי העיר וכל שאר האלמנטים המהפכנים ,למאבק כולל כנגד האוליגרכיה והאימפריאליזם.

האם בכך יש סתירה למהפכה סוציאליסטית" רק דוקטרינרים חסרי תקווה יטענו זאת. הבה ונפנה ללנין בשאלה זו:

"המהפכה הסוציאליסטית אינה אקט חד פעמי, אינה קרב אחד בחזית אחת אלא תקופה של מאבקים מעמדיים, של קרבות רבים בחזיתות שונות, דהינו קרבות סביב שאלות כלכליות ופוליטיות, אשר תבואנה לנקודת השיא שלהן בנישול הבורגנות. תהיה זו שגיאה בסיסית להניח כי המאבק למען הדמוקרטיה מסיט את המאבק של מעמד הפועלים ממאבקו למען המהפכה הסוציאליסטית, או מטיל עליה צל. ההפך הגמור הוא הנכון. בדיוק כפי שסוציאליזם  אינו יכול לנצח אלא אם הוא יביא לדמוקרטיה מלאה, כך מעמד הפועלים לא יוכל להכין עצמו לנצחון על הבורגנות, אלא אם יאבק, מאבק כל צדדי ובאופן עקבי ומהפכני למען דמוקרטיה"( המהפכה הסוציאליסטית וזכות העמים להגדרה עצמית ינואר פברואר 1916)

מה זה אומר? כי לא ניתן לחשוב על מהפכה סוציאליסטית ללא מאבק יום יומי במטרה להטיב את מצבם של מעמד הפועלים והמונים. רק בדרך של מאבק זה מעמד הפועלים יכול להפוך להיות כוח כמוני המסוגל להביא לטרנספורמציה של החברה. פרושו של דבר, לא רק מאבק למען שכר יותר גבוה, הקטנת יום העבודה, שיכון נאות, בתי חולים ובתי ספר וכדומה, אלא גם מאבק למען הדמוקרטיה. במרוצת מאבק זה, יזכה מעמד הפועלים להפוך למנהיג ולעמוד בראש האומה. בלי זאת הוא לא יהיה מסוגל לכך גם בעוד אלף שנים.

סוד ההצלחה בוונצאולה טמון באחדות מילטנטית של הפועלים הסוציאליסטים עם הדמוקרטים המהפכנים-האיכרים העניים, עניי העיר והזעיר הבורגנות המהפכנית באופן כללי. אויבי מעמד הפועלים מבקשים לשבור אחדות זאת. המרקסיטים שואפים לקיים אותה. אולם אין זה אומר שעלינו לקבל תל ההנהגה הזעיר בורגנית, או להחביא את ההבדלים עמה. להשתמש בביטוי ספרדי:" יחד אבל בלי להתערבב".

התנועה הבוליברינית אינה מפלגה סטלניסטית מונוליטית, אלא תנועה רחבה של ההמונים בתוכה פועלים  זרמים שונים. האגף השמאלי שמשקף את השאיפות המהפכניות של ההמונים המבקשים מהפכה ומחפשים דרכים להתגבר על האולירכיה וחמש את ההמונים. האגף הימני- הרפורמיסטים והסוציאל דמוקרטים( מבקשים בפועל לשים קץ לתהליך המהפכני, או לפחות להאיט אותו ולהגיע לפשרה עם האוליגרכיה והאימפריאליזם.

 

בפועל אפשרות זאת לא קיימת. אין אפשרות להגיע לפשרה עם אויבי המהפכה, כשם שלא ניתן לערבב שמן במים. ההגיון של הסיטואציה היא של התנגשות פתוחה בין המעמדות. נצחון המהפכה מותנה בהבנה זו.

מהו יחס המרקסיטים במצב זה? האם נוכל להשאר מהצד? האם נוכל לטעון כי זו מהפכה בורגנית שאינה מענינת אותנו? פרושו של  יחס כזה הנו  לא לקחת עמדה בין מהפכה ומהפכת נגד. יחס כזה יהיה בגידה במעמד הפועלים ובמהפכה. עמדה כזו רק תביא  לאיבוד כל קרדיט של כל קבוצה או מפלגה שתטען זאת. היא תהיה קבוצה של עריקים ובוגדים.

לאלו הטוענים כנגדנו כי המרקסיטים חייביםלהיות עצמאים, אנו עונים:" אתם מזכירים לנו את הא' ב' של המרקסיזם. אנו מודים לכם על תזכורת זו, אולם ברצוננו גם להוסיף שיש אותיות נוספות רבות באלף בית. ברור שעל מעמד הפועלים לשמור על עצמאותו בכל מקום ובכל סיטואציה. מסיבה זו אנו קוראים למעמד הפועלים בוונצאולה לחזק ולבנות את ארגוני המעמד, את  האיגודים המקצועיים, וועדי בתי החרושת, פיקוח פועלי וכדומה.

עקרון זה נכון גם לגבי הזרם המרקסיסטי. אנו מעוניינים בשיתוף פעולה עם זרמים אחרים בתנועה המהפכנית. אולם יש לנו תנאי מוקדם אחד- לא לערבב את הבנרים , את הפרוגראמות ואת הרעיונות. אנו חייבים בכל זמן לשמור על הרעיונות ועל הפרוגראמה של המרקסיזם ולהיאבק למענם בתוך תנועת ההמונים. דהינו העמדה הנכונה היא:

1. הגנה ללא כל תנאי של המהפכה כנגד האוליגרכיה והאימפריאלזים.

2. תמיכה ביקורתית לדמוקרטיה המהפכנית ולהוגו צ'אבז כנגד האוליגרכיה והאימפריאליזם.

3. בתוך תנועת ההמונים, דהינו התנועה הבולבריאנית, אנו תומכים בשמאל כנגד הרפורמיסטים והסוציאל דמוקרטים.

 4. בתוך האגף השמאלי, המרקסיסטים מגינים על הפרוגראמה ועל רעיונות המרקסיזם, כדי לזכות בהמונים על ידי הדגמת עליונות הרעיונות שלנו.

5. בתוך תנועת ההמונים, נאבק למען ארגוני מעמד הפועלים ועל מנת להגדיל את השפעתם  החל מהאיגודים המקצועיים.

הצורך במפלגה מרקסיטית.

"עלינו לבנות את המפלגה", עלינו לבנות את המפלגה", חוזרים הסקטנטים כתוכי. אולם כאשר שואלים אותם כיצד לדעתם יבנו המרקסיסטים בוונצאולה את המפלגה, התוכים משתתקים. כיצד? "כמובן על ידי הכרזה על כך ". זה משעשע למדי. שלושה אנשים וכלב( או תוכי שיכור) נפגשו בבית קפה בקרקאס והכריזו על עצמם כמפלגה המהפכנית. טוב ומה עתה? נקרא להמונים להצטרף אלינו"! מצוין, ואם ההמונים לא יצטרפו אליכם, ויעדיפו להשאר בתוך תנועת ההמונית הבוליבריאנית? "טוב זאת תהיה הבעייה שלהם"!

קבוצות אלו הם כה פקחיות, שהרי הן יודעות  כי השתתפות המרקסיטים בתנועה הבוליברינית , פרושה נטיית המאבק למען המרקסיזם, אלא שבמציאות הם מוכיחים שאין להם ולו רעיון קלוש כיצד לבנות מפלגה מרקסיסטית, בוונצאולה, או במקום כל שהוא עלי אדמות. בדרך שלנו אין אפילו אטום אחד, של חיסול או אופורטוניזם, אלא פשוט שימוש במתודה של מרקס, לנין וטרוצקי. ברצוננו להעלות מסמך יסוד של תנועתנו, שמו המניפסט הקומוניסטי. בחלק העוסק בפועלים וקומוניסטים ניתן לקרוא:

 

 

 

" מהו יחס הקומוניסטים למעמד הפועלים בכללותו? הקומוניסטים אינם יוצרים מפלגה נפרדת המנוגדת לשאר מפלגות הפועלים. אין להם כל רצון להפרד ממעד הפועלים בכללותו.

אין הם פועלים לפי עקרונות סקטנטים שלהם, לפיהם מעמד הפועלים חייב לפעול.

הקומוניסטים נבדלים משאר מפלגות מעמד הפועלים בדברים הבאים בלבד:

1. ברמה הלאומית של מאבק הפועלים בארצות השונות הם מצביעים ומבליטים את האינטרסים המשותפים של כל מעמד הפועלים ללא כל קשר ללאומיותם.

2. בכל שלב של ההתפתחות של המאבק של מעמד הפועלים כנגד הבורגנות, הם מייצגים  את איטרס התנועה בכללותה.

הקומוניסטים, על כן מחד באופן פרקטי, הם החלק המפותח ביותר וההחלטי ביותר של מפלגות הפועלים בכל ארץ, החלק שדוחף קדימה את כל האחרים. מן הצד השני, מבחינה תיאורטית, יש להם את הייתרון של הבנה של קווי המצעד, התנאים והתוצאה של תנועת הפועלים".

ניתן לחשוב שזה ברור אפילו עבור ילד עם אינטלגנמציה ממוצעת. לרוע המזל יש מרקסיסטים "פיקחים" אשר עדיין לא הגיעו לרמה זו של אינטלגנציה. לאחר שמרקס קרא עמדות של "מרקסיטים" מסוימים, אמר בהפגנתיות, אם זהו המרקסיזם, הוא לא מרקסיסט. מרקס, אנגלס, לנין וטרוצקי, אינם אחראים לשטויות הנכתבות בשמם,  בדיוק כפי שישו הנוצרי, לא אחראי לשטויות של הבישופים בוונצאולה.

ההגיון של המצב תואר על ידי שקספיר במחזהו הנרי הרביעי חלק ראשון, כאשר הוולשי אוואן גלינדאוור, שהיה אמיץ מאוד, אולם בעל נטיות מיסטיות ניסה לשכנע את הוטספור האנגלי בדבר כוחותיו המגים:

ג:"אני יכול לזמן את הרוחות מהעומק"

ה: "גם אני יכול, וכך גם כל אדם אחר, אולם האם הם יבואו כאשר תקרא להם?"

ההנחה היא כי ניתן לבנות מפלגה מהפכנית רצינית בוונצאולה, אולם לא ניתן לקחת ברצינות אלת אלו האומרים שניתן לעשות כן מחוץ לתנועת ההמונים. אנו מעדיפים לבסס את עצמנו על המתודה שכבר מרקס ואנגלס עיבדו לפני 150 שנה. מתודה שיש לה תוקף גם כיום.  מתודה המלמדת כי יש הכרח לאחד את המרקסיזם עם תנועת ההמונים.

על מעמד הפועלים לשמור ולבנות את ארגוניו, את האיגודים המקצועיים, את וועדי בתי החרושת,,,אולם באותו זמן יש לעבוד קשה על מנת לבנות את תנועת ההמונים המקיפה שכבות לא פרולטריות וסמי פרולטריות. הנטיה המרקסיטית, תשמור על העצמאות הפוליטית שלה, על העיתונים, הספרים, והכרוזים. היא תיאבק למען זכות הביטוי שלה, כשע  להשמיע את נקודת הראיה שלה. היא תבנה בנאמנות את התנועה, אולם בו בזמן היא תאחד סביב הפרוגראמה שלה, הפוליטיקה שלה ורעינותיה   את האלמנטים המתקדמים ביותר.

 

 

אין אנו מנסים לכפות עצמנו על התנועה. אין אנו מציגים לה אולטימטומים. מטרתנו היא לבנות ולחזק אותה, ודחוף אותה קדימה ובאותו זמן לחמש את השכבות המנהיגות ברעיונות, בפרוגראמה ובפוליטיקה היכולים להביס את האוליגרכיה ואת האימפריאליזם ולפנות את הדרך עבור הטרנספורמציה של החברה, אשר כפי שלנין הסביר, מאבק עקבי למען הדמוקרטיה, מוליך לנישולהאוליגרכיה ולטרנספורמציה של המהפכה הדמוקרטית למהפכה סוציאליסטית.

ברגע זה השקפתנו, היא השקפת מיעוט. אין זה מדאיג אותנו. אנו מקבלים שאנו מיעוט ואנו נוהגים בהתאם. אולם אנו נמשיך לדרוש את נישול האוליגרכיה המנשלת על ידי חימוש ההמונים כדרך היחידה להציל את המהפכה, והעתיד יוכיח את צדקתנו. אנו נגן על הרעיונות שלנו ונזמין את כל הנטיות האחרות לעשות כן. רק סטלניסטים ובירוקרטיים מפחדים מוויכוחים. מרקסיטים ומהפכנים דמוקרטים ישרים אינם חוששים מויכוחים.

אנו ניצבים על בסיס ההמונים המהפכניים. מתוך נסיונם ההמונים ילמדו כי רעיונותנו, הפרוגראמה שלנו והסיסמאות שלנו נכונים. זאת הדרך היחידה להצליח. נניח את המילה האחרונה לאיש הזקו של המרקסיזם, התיאורטיקן טד גרנט אשר כתב את הדברי\ם הבאים ביחס לתנועת ההמונים:

"מתוך שורות, מבין הלוחמים של מעמד הפועלים יצמחו הכוחות של המרקסים-לניניזם. מחוץ לתנועת ההמונים שום דבר בעל ערך לא יבנה".

 

Home » Other languages » Hebrew